דילוג לתוכן

חוקי “שוטגאן” בעברית

למען כל מי שצריך, החלטתי לתרגם את חוקי "שוטגאן".
דבר ראשון ניתן קרדיט לאתר שממנו הבאתי את החוקים (והוספתי כמה ממקומות אחרים).
אגב, מאז שכתבתי את זה (לפני שנים רבות, זה ישב לי בטיוטות – מי יודע כמה זמן) נוספו שם חוקים רבים, אז אתם מוזמנים לבקר שם לקריאה נוספת.
מי שלא יודע מה זה, הסבר ממש בהמשך.

החוקים הרשמיים לקריאת "שוטגאן"

התיאוריה.
המונח "שוטגאן" מתייחס למושב ברכב שליד הנהג.
"קריאת שוטגאן" היא למעשה קביעת אותו מושב לעצמך.
חוקי "שוטגאן" נכתבו כדי להבטיח שהמיקום יושג בצורה הוגנת לכל משתמשי הרכב בעיקר מכיוון שאותו מושב הוא המבוקש ביותר ברכב.

ההיסטוריה.
ההיסטוריה של קריאת ה"שוטגאן" מתחילה בתקופה שבה השתמשו בעגלות במערב הפרוע. כשחצו את המישורים הנהג של העגלה היה מחזיק את מושכות הסוסים ומתרכז בנהיגה. העובדה הזאת השאירה אותו ואת שאר הרוכבים בעגלה חשופים להתקפות מידי גנבים או שודדים. כדי להמנע מהנסיבות האכזריות הללו נהיה הכרחי להציב אדם אחד לצידו של הנהג עם רובה ציד("שוטגאן") כדי שיוכל לבלום כל התקפה.

הגנה מפני שודדים היא כבר מזמן לא עדיפות בנסיעות, אך המושג "שוטגאן" התפתח למן טקס של לפני נסיעה, שנעשה לפני כמעט כל נסיעה במכונית באמריקה ונהיה פופולרי גם בשאר העולם. בגלל ההתפתחות הברורה שכבר קרתה ב"שוטגאן", אנו מבקשים ממכם לקבל את המנהג כישות חיה שמשתנה תמיד למען טובת החברה. 🙂

החוקים.
החוקים שלהלן נוצרו במהלך שנים רבות של בחינת הטקס שנקרא "שוטגאן" ועוצבו כדי ליצור משחק הוגן. מצורפת מערכת החוקים השלמה והמקיפה ביותר שתמצאו כיום בנושא.

  1. אתם חייבים לומר את המילה "שוטגאן"
    אתם חייבים לומר את המילה "שוטגאן" כדי לקבוע לעצמכם את המושב. האמירה חייבת להעשות בצורה ברורה ובקול חזק מספיק בשביל שלפחות נוסע אחד אחר ישמע. שום גרסאות שונות של המילה לא יתקבלו. אחרי שקראת בצורה ברורה "שוטאגן" המושב שלך. אבל, אם אף אחד לא שומע המושב עדיין לא נקבע.
  2. ה"מעשה" חייב להסתיים לפני שמותר לקרוא "שוטגאן"
    בשביל שהחוקים הללו יעבדו כראוי, זה הכרחי שתבינו את המושג "מעשה". "שוטגאן" יכול להקרא רק אחרי ש"המעשה" נסתיים. בפשטות, ה"מעשה" הוא כל פעילות או משימה שבאה ממש לפני הנסיעה ברכב. ה"מעשה" יכול להיות כל דבר בין ביקור בבית חבר, סיבוב קניות בקניון ועד ביקור ב"גראנד קניון". אנחנו לא יכולים להדגיש עד כמה חשוב החוק הזה כי הוא יוצר מסגרת זמן לקריאת ה"שוטגאן" ומוודא שלכל אחד יש הזדמנות שווה לזהות את הזמן שבו מותר לקרוא "שוטגאן".
  3. אין פשע גדול יותר מלקרוא "שוטגאן" ביום שני בקשר לנסיעה להופעה ביום שישי. יש אנשים שבוחרים לשחק ככה, והם טפשים. (הערת המתרגם – זהו תירגום ישיר ולא הערה שלי).
  4. אתם חייבים להיות בחוץ בשביל לקרוא "שוטגאן"
    הדרך הכי טובה לקבוע מתי ה"מעשה" הסתיים היא לקבוע את הרגע ביציאה מהבניין שבו ה"מעשה" נעשה. לא כל הנוסעים חייבים להיות בחוץ, אבל מישהו מהם חייב לשמוע אותך מכריז "שוטגאן".יש אנשים שמשתמשים בגרסא שונה של החוק שאומרת שכולם חייבים להיות מחוץ לבניין לפני שהקריאה מתבצעת. הגרסא הזאת לא עובדת מכיוון שזה מוביל לכך שכולם קוראים "שוטגאן" ביחד ולעיתים גם מוביל לאלימות פיזית.
  5. חוק היחפות.
    מכיוון שאתם חייבים להיות בחוץ בשביל לקרוא "שוטגאן", יש כאלה שיתפסו את הנעליים שלהם, יקפצו החוצה, ויקראו "שוטגאן" בלי לנעול נעליים. זה נקרא "גייפינג"*, וזה לא הליך חוקי. אתם חייבים לנעול את הנעליים אם אתם מתכוונים לנעול אותם בכלל, לפני שאתם קוראים "שוטגאן".
  6. חוק הכניסה מחדש.
    אם אתה קורא "שוטגאן" ואחר-כך חוזר לתוך בניין מאיזושהי סיבה, אתה חייב לקרוא "שוטגאן" שוב אחרי שאתה יוצא. אחרי שנכנסת לבניין, כל אחד אחר יכול לקרוא "שוטגאן".
    כש"המעשה" הוא בחוץ.
    אם ה"מעשה" נעשה בחוץ, מה שקורה לעיתים קרובות, כולם חייבים להסכים על סיום ה"מעשה" לפני ש"שוטגאן" מוכרז. כל ויכוח בנושא יכול להפתר בעזרת סיבוב מהיר של "אבן נייר או מספריים".
  7. חוק "שדה הראייה"
    במקרה שבו ה"מעשה" הוא טיול או פעילות דומה, מותר לקרוא "שוטגאן" ברגע שהרכב נמצא בשדה הראייה. החוק הכרחי רק כשהנוסעים נמצאים בחוץ למשך זמן ארוך והתרחקו מרחק משמעותי מהרכב.

שונות.

  1. יד על הדלת
    אסור לקרוא "שוטגאן" כשמישהו כבר מחזיק את ידית הדלת של המושב שליד הנהג. הפעולה הזאת שווה ערך לקריאת "שוטגאן" כך שקריאה אחרי שמישהו כבר אחז בידית אינה רלוונטית*. זה מקרה אחד שבו אין צורך להגיד "שוטגאן" בשביל להשיג את המושב. חשיבות החוק הזה היא בכך שאף אחד לא צריך להיות בסביבה בשביל שתוכל לקבוע את זכותך, לעומת מקרים אחרים.
  2. ישיבה.
    אם ישבת בכיסא הקדמי לפני שמישהו אחר קרא "שוטגאן" המושב שלך. בדיוק כמו בחוק "יד על הדלת".
  3. המעצור.
    החוק הזה פועל אם מישהו צעק "שוטגאן" ובזמן שחיכה לנעילה להפתח הרים את ידית הדלת כך שדלת המושב שליד הנהג נשארת נעולה. במקרה כזה מבוטלת זכותו** של אותו נוסע. וכך ה"שוטגאן" פנוי לתפיסה.
  4. חניה פרטית
    אם אתם נכנסים לחניה פרטית (סגורה) שמחוברת לבית ולכן לא יוצאים החוצה לפני הכניסה למכונית, מותר לקרוא "שוטגאן" ברגע שנכנסים לחניה. החוק הזה לא רלוונטי למגרשי חניה וחניות פרטיות שאינן מחוברות לבניין. המקרים האלו נחשבים בחוץ אפילו אם הם מתחת לקרקע.
  5. מכוניות מרובות
    במצב שבו קבוצה של אנשים נוסעים במכוניות מרובות עליך לפרט לאיזו מכונית אתה קורא את ה"שוטגאן" לדוגמא: אםשני הנהגים נקראים "בוב" ו"סו", מישהו חייב לקרוא "שוטגאן בוב" או "שוטגאן סו", תלוי באיזו מכונית הוא רוצה לנסוע.
  6. נטישת ה"שוטגאן"
    אם הנוסע שליד הנהג עוזב את מושבו למען "מעשה" כלשהו, ה"שוטגאן" נהיה פנוי לשאר יושבי הרכב. ברגע שהמושב פנוי עליך לקרוא "שוטגאן" לפני האחרים. לעיתים יש ויכוח בנושא מתי בדיוק ה"שוטגאן" פנוי. ניסיונות רבים נעשו לקבוע לכך נקודת זמן מסוימת אך לא הגיעו להסכמה על חוק הוגן. במקרים כאלו משחק של "אבן, נייר ומספריים" בדרך כלל פותר את הויכוח.
    יוצא דופן: אם היושב ליד הנהג עוזב את המושב כדי לבצע פעולה למען הנהג כמו קניית סיגריות או מילוי דלק, המושב נשאר של אותו נוסע.
  7. מושבים אחרים.
    ברגע שמישהו קבע את ה"שוטגאן" לעצמו, אפשרי לקבוע לעצמך את המושבים האחרים בעזרת אותם חוקים לדוגמא: אתם יכולים לקרוא "מאחורה ימין" או "מאחורה באמצע". בנוסף אפשר לשלול באמצעות קריאות כמו "לא באמצע מאחורה" מה שישים אותך בצד ימין או שמאל של המושב האחורי.
  8. השארות במושב.
    אם אתה בוחר להשאר ברכב  בזמן ששאר הנוסעים עוסקים בפעילויות שלהם אתה רשאי להשיג את זכות ה"שוטגאן". במקרים רבים לא כולם צריכים להכנס כשעוסקים בפעולות יומיומיות אפשר לנצל את החוק הזה כשאדם בוחר להשאר ברכב למשך זמן רב רק כדי להשיג את הזכות למושב. האנשים האלו נקראים גייפרים*.
  9. הזווית האישית – ארך רגליים
    ברוב החבורות ניתנת עדיפות לחברים גבוהים במיוחד – בייחוד אם מדובר במכונית קטנה יחסית שם ישיבה במושב אחורי תהיה סבל למישהו עם רגליים ארוכות.
  10. סתירות.
    אם סתירה מתרחשת וזה קורה לא מעט, ולרוב אפשר לפתור אותה בעזרת משחק קצר של "אבן,נייר ומספריים"
  11. החוק האחרון והכי חשוב – הנהג קובע.
    אם הנהג מעוניין מסיבה כזאת או אחרת במישהו מסויים שישב לידו במהלך הנסיעה – אין על כך עוררין ושום חוק לא נמצא מעליו.

*גייפר.
גייפרים הם אנשים ששמים את ה"שוטגאן" בעדיפות גבוהה הרבה יותר מאנשים רגילים (קצת כמו המאנצ'קינים מעולם אחר). האנשים האלו ישנו את התנהגותם הרגילה ואפילו יפעלו בניגוד לקוד האתי שלהם כדי להשיג את המושב הנשחק. הם עושים זאת תוך שימוש בחוקים כמו ריצה לעבר היציאה ולכן אסור "לבטל את זכותם"**

**מותר לבטל את זכותו של נוסע לשבת במושב ה"שוטגאן" אם הוא עובר על אחד החוקים.

מודעות פרסומת

על אדישות, או איך להפוך את העולם למקום טוב יותר.

אחרי העבודה היום יצאתי לטייל עם אחותי הגדולה שמבקרת מאנגליה הרחוקה והבן שלה – האחיין שלי, צעיר בן 18.
הלכנו לטייל בנמל וראינו מופע אורות ומים שהם רצו לראות.
כשיצאנו משם, הרגשתי נגיעה בתיק והושטתי יד אחורה לוודא שאף אחד לא נוגע בו. אחותי אמרה לי שזאת הייתה היא והבהרתי לה שזה לא שיש לי משהו שווה ערך בתיק, אני פשוט סולד מאנשים שמעזים לקחת משהו ששייך לאנשים אחרים.
בדרך חזרה לאוטו שמענו צעקות "גנב! גנב!" וראינו בחור רודף אחרי בחור אחר.
אני לא בדיוק אוסיין בולט ולא תראו אותי יוצא לריצות, אבל לא יכולתי להתעלם.
במהלך הריצה קלטתי שהאחיין שלי ועוד בחור רצים איתי, אחרי כמה פניות קלטתי שהוא פנה לדרך ללא מוצא, אני והאחיין שלי סגרנו את הנתיב, הבחור השלישי כנראה לא עמד בקצב.
בשניות הראשונות הוא שלף צרור מפתחות וניסה להפחיד אותנו, אבל מהר מאוד הוא הבין שזה לא יעבוד ועבר לאסטרטגיה של שכנוע. הוא נתן לי את התיק ואת הטלפון שהוא ידע את קוד הפתיחה שלו, ובתיק לא היה הרבה יותר מהדרכון שלו (אז התברר לי שהוא מגאורגיה).
עדיין משהו לא הסתדר לי. כנראה זה היה שילוב של העובדה שהוא בחר לברוח והעובדה שהוא כל הזמן ניסה לשכנע אותי לא לקרוא למשטרה.
אמרתי לו שאני לא מתכוון להתקשר למשטרה, אבל אנחנו הולכים חזרה למקום שממנו הוא רץ כדי להבין מה קרה שם.
כשהגענו, התברר שהתייר נתפס פותח את תא המטען של הרכב של הבחור שצעק וניסה לקחת משם דברים והמשטרה כבר הייתה בדרך.
לפי כמות שינויי הגירסה שלו, היה ברור שהוא משקר, וכשהמשטרה הגיעה, גם הם הבינו מהר מאוד מה קורה וקראו למז"פ.
נתתי את העדות שלי ויצאנו חזרה אל עבר האוטו.

בדרך חזרה לאוטו, ראינו חבורה של מתעמלים שהיו בנתיב הבריחה של הבחור אבל בחרו שלא להתערב. אחותי שאלה אותי למה הם לא רדפו אחריו, הרי הם בפירוש יכולים לרוץ יותר מהר ממני.
התשובה היחידה שהייתה לי היא שאנשים בתוך קהל מעדיפים לזרוק את האחריות הלאה. מן "שמישהו אחר יעשה את זה, למה שאני אתערב?"

אז למה אני מספר לכם את זה?

אני לא מאמין בקארמה, באיזו תמורה אלוהית למעשים טובים, או בגלגול נשמות. אבל לפי איך שאני מבין את העולם שלנו, מעשה טוב יכול לעודד אנשים אחרים לעשות טוב, אם אתם מפיצים טוב סביבכם, הוא יחזור אליכם פשוט כי אנשים שחווים טוב, הם אנשים שישיבו אותו.
אתם לא חייבים להתחיל לרדוף אחרי פושעים, גם לעזור לאישה מבוגרת לסחוב את הקניות שלה, מילה טובה, אוזן קשבת או חיוך מעודד בזמן הנכון, יכולים לשנות למישהו את היום ובסופו של דבר – לשנות את העולם סביבכם לטובה.

שקיעתו של המוסד

IMG_20150328_011503
פעם בכמה חודשים ה"noise" מרימים מסיבה של system of a down וdisturbed, אני ונטלי (חברה טובה שחולקת את האהבה שלי לסגנון) מתייצבים מיד.
הלילה הייתה מסיבה כזאת (הם הוסיפו גם את linkin park) וכרגיל הגענו.
הערב התחיל חלש, עם מעט שירים של הלהקות המדוברות והרבה דברים מסביב, (זה הפריע ממש לנטלי, לי פחות) אבל מה שכן הפריע לי זה שזו לא הייתה מסיבת מטאל, את רוב השירים שנוגנו היה אפשר להעביר במועדונים "רגילים" ולא בשביל זה הגענו.
היום אחרי הצהריים הקשבתי להופעה של LPבשם "live in texas" שאני אוהב במיוחד כי בחירת השירים והביצוע בה מצויינים. בחירת השירים שם הייתה בהתאם לאמנים שהופיעו איתם באותו סיבוב (זכורים לי metallica וlimp bizkit, אבל היו עוד כמה בכיוון) בחירת השירים במסיבה הייתה כמעט הפוכה. faint וcrawling היו השירים ה"כבדים" יותר שלהם, לצד braking a habit וגולת הכותרת- numb בשיטוף עם ג'יי זי.
גם מdisturbed ומsystem היה ממש מעט, ובמקרה של disturbed לרוב פרוייקטים צדדיים (device) וקאברים (land of conution ו shout).
אני עוד ניסיתי למשוך ולקוות שיחליפו די-ג'יי או משהו בסגנון, אבל אחרי שעתיים של שירים ברמה של סוף ערב הגיעה גולת הכותרת – דאבסטפ. פה נשברתי.
נראה שהדי-ג'יי נהנה, אבל מבחינתי אם אנשים רוקדים "ריקודי חתונה" וזזים מצד לצד במסיבת מטאל – כנראה שאתה עושה משהו לא נכון.
הnoise מנסים להציג את עצמם כממשיכי דרכו של המוסד, יוכיח הציור שמופיע על הקיר של המקום החדש שלהם (בתמונה למעלה), אבל זאת גרסא חיוורת של הצלחת עבר.
נותר רק להתגעגע ולחפש ליין חדש.

חיפושים

הוא יוצא לרחובות עם יד מושטת ותקווה בלב,
יש ימים טובים יותר וטובים פחות,
אבל הוא תמיד חוזר לבית הקרטון הקטן שלו.

הוא יוצא ליער לקושש עצים,
לפעמים הוא בקושי יכול לסחוב את השלל,
לפעמים יורד גשם והוא חוזר בידיים ריקות,
אבל תמיד באמצע הלילה העצים נגמרים והקור מגיע.

הוא יוצא לעיר עם חיוך רחב וביטחון מזוייף,
לפעמים הוא נשאר לבד,
לפעמים הוא מוצא מישהי,
אבל בסופו של דבר, אותה הוא עדיין לא מצא.

בוב צופה בטריילרים II

אנחנו חוזרים לפינתנו: "בוב מצא תירוץ להכריח את עצמו לכתוב" אממ… כלומר: "בוב צופה בטריילרים"

נתחיל עם ההוא שבבית ממול
הבן של השכן* – the boy next door

מה אגיד? זה נראה כמו עוד סרט בסגנון "סטוץ קנאי מטורף" ולפי איך שזה נראה – הוא לא מחדש שום דבר בז'אנר.

*זה הניחוש שלי – למרות שבתחילת הטריילר הוא אומר שההורים שלו נהרגו.

זעם* – fury


יש לנו המון סרטים על מלחמות ואפילו אם נצמצם את זה למלחמת העולם השנייה, נדמה לי שלא חסרים. אבל זה נראה מבטיח.
בראד פיט מנהיג צוות שנשלח לעומק גרמניה להרוג נאצים. רגע, לא…
בראד פיט מנהיג צוות טנק ששרד ברובו מתחילת הלחימה נמצא בדחיפה האחרונה לתוך גרמניה לאחר שצוות לו חבר חדש כדי להחליף חבר צוות שנהרג.
הטריילר נותן תחושה שהסרט יתן לנו נקודת מבט יפה ומצומצמת של צוות הטנק ולא יותר.

*כל-כך מקווה שזה יהיה השם…

מפות לכוכבים – maps to the stars


הטריילר לא מגלה המון, לא הייתי מאוד מרוכז והייתי חייב לצפות בו פעם שנייה בשביל לוודא דברים.
אז שחקנית מפורסמת שאמה נהרגה בשריפה שוכרת עוזרת אישית שמתברר שחושבת שהיא גלגול של אותה אמא.
צוות שחקנים איכותי, פסטיבלי הסרטים של טורונטו וקאן ממליצים. אני הייתי עוקב.

העיסקה(?) – the drop


ג'יימס גנדולפיני משחק מאפיונר מזדקן בשם טוני סופרנו שמנסה להגן על המשפחה שלו מהאלימות שבה הוא חיי. רגע, לא…
ג'יימס גנדולפיני משחק מאפיונר מזדקן שמנסה להגן על המשפחה שלו מהאלימות שבה הוא חיי. הכל משתבש כששודדים את הבר שלו שבו אוחסן כסף שהיה אמור לעבור לידיים של כמה אנשים חזקים.
ההופעה האחרונה של ג'יימס גנדולפיני (שנפטר בשנה שעברה) על המסך.

בוב צופה בטריילרים I

אני מניח שרובכם לא יודעים, אבל יש לי הרגל של צפייה ברוב הטריילרים (של הסרטים הגדולים) שיוצאים בהספק של פעם בשבוע בערך.
לצערי, לכתוב פה לא יוצא לי מספיק, אז מצאתי תירוץ חדש: פינה חדשה ו(אני מקווה)שבועית.
אז ללא הקדמות נוספות, ברוכים הבאים ל:

בוב צופה בטריילרים

בפינה הזו אני אעדכן על הטריילרים החדשים שיצאו בזמן שעבר מאז הפעם הקודמת ואדבר קצת על דעתי עליהם.
בגלל שזו הרשומה הראשונה בנושא, היא תכסה קצת יותר משבוע של טריילרים אבל אני אנסה לא להגיע לסרטים שכבר יצאו.

איך להיפתר מהבוס 2 – horrible bosses 2


אני חייב להודות, לא צפיתי בסרט הראשון (בטריילר כן), הוא אמור להיות נחמד, אבל לא שמעתי עליו המון שבחים.
בלי לראות את הראשון, אני יכול להגיד לכם שנראה שלקחו את הנוסחה מהסרט הקודם, שינו את העלילה במקצת (במקום פשע X שביצעו בסרט הקודם, הפעם הם חוטפים בשביל שוחד), וחזרו על אותן בדיחות.

דרקולה: הסיפור האמיתי* – dracula untold


הסיפור האמיתי על הנבל האגדי שבעצם עשה הכל כדי להציל את משפחתו ואת העם שלו ובכך גרם להם לשנוא אותו, מה שגרם לו להפוך לנבל שכולנו מכירים כיום. שמענו, ראינו, אין חדש בזירה.
נראה כמו סרט עתיר אפקטים וחסר עלילה.

*סמכו עלי, ככה יתרגמו את זה בארץ אם זה יגיע להפצה

אם כבר ב"עתיר אפקטים וחסר עלילה" עסקינן:
הבן השביעי – seventh son

נראה כמו סרט פנטזיה גנרי לחלוטין, מלא במפלצות, אלים ואוייבים מכל מיתולוגיה שנראתה מתאימה באותו רגע.
נראה שהנגישות הזולה (יחסית) לאפקטים וציוד צילום טובים, יצרה מצב שבו מצד אחד יוצרים צעירים ואלמוניים יכולים ליצור את היצירות שהם תמיד רצו בלי לרדוף אחרי אולפנים, אבל מצד שני האולפנים יכולים להרשות לעצמם לשחרר הרבה יותר זבל.
אגב, שני הסרטים האחרונים הם בעלי תקציב שיווק מרשים ביותר (לפחות ככה זה נראה לפי כמות הטריילרים ביחס לסרטים אחרים, ואני חייב לשאול – למה?)

חזרה לעניינינו:
לבה – lava

הוא סרט של דיסני-פיקסאר על הר געש שמחפש אהבה ושר בנתיים.
או משהו כזה, זה טיזר שכל מה שיש בו זה את השיר ואנימציה יפה כנהוג אצל פיקסאר.

מפלצות: היבשת האפלה – Monsters: Dark Continent


סרט על מפלצות שמגיעות לכדור הארץ ע"י מטאור ונוחתות במזרח התיכון.
נראה שהיחידים שיכולים לטפל בבעיה הם האמריקאים, ששולחים בעיקר חיל רגלים (עם רובי סער) ומסוקים.
מי רוצה לנחש מה הסיבה המפוברקת שבגינה לא מפציצים אותן/יורים בהן טילים או קליעים מהאוויר? בין הפותרים נכונה, יוגרל פותר שלא ענה נכונה.

הא"ב של המוות 2 – ABCs of death 2

זה ממש מעניין אותי, אמנם לא ראיתי את הראשון (ובמקרה הזה, גם לא את הטריילר), אבל לפי מה שהבנתי נתנו ל26 במאים לא מוכרים לביים סרטים קצרים כשכל אחד מהסרטים מציג דרך שונה (ומופרעת לחלוטין כפי הנראה) למות בה.
כנראה לא יגיע לארץ, אז אני מקווה לזכור להתעדכן.

רוזווטר – rosewater

כשצפיתי בטריילר לראשונה לא היה לי מושג על הסרט, מה שראיתי היה סיפור על עיתונאי באיראן שנכלא בעקבות ריגול לכאורה לטובת האמריקאים. נראה שהוא עשוי טוב ומחושב היטב.
רק אחרי הצפייה, גיליתי שמדובר בסרטו הראשון של ג'ון סטיוארט, כן, זה מה"דיילי שואו". ושבנתיים הוא עושה רושם כסרט טוב.

פוקס קאצ'ר* – foxcatcher

סטיב קארל, ההוא ממליון קומדיות מטופשות, משחק צייד כשרונות אמריקאי וזהו בערך. זה סיפור אמיתי, ויש סיכוי לא רע שהאמריקאים מכירים אותו, אבל אין לו קשר לנו פה בארץ כך שקשה לי לראות אותו מגיע לפה.

*הניחוש שלי הוא שהוא בכלל לא יגיע לארץ, אבל אם הוא יגיע, קשה לי לראות איך יתרגמו אותו אחרת מכיוון שכל הקשר אחר תלוי בהיכרות עם הדמות, שלא קיימת בתרבות הישראלית.

נקמתם של הדרקונים הירוקים – Revenge of the Green Dragons


סיפור על שני אחים סינים שהיגרו לארה"ב והצטרפו למאפייה הסינית, לאחר שאחד מהם עובר לצד החוק, מתחיל בלגן.
נראה מצויין ויזואלית, נדמה שיש סיפור מעניין מאחורי המסגרת הסטנדרטית.
רגע, עצרו הכל! "מהבמאי של infernal affairs" למי שלא מכיר (ואני מניח שרובכם לא מכירים), מדובר בטרילוגיית סרטי פשע סינית שצפיתי בה בשקיקה למרות הצורך בכתוביות (שי לי 'אנטי' מאוד גדול לסרטים שאני צריך לקרוא בהם את הכתוביות, אני תמיד מרגיש שאני מפספס משהו) ונהינתי מכל רגע.
לזה אני מצפה 🙂
אין סיכוי שזה יגיע לארץ 😦

אז זה הכל להיום,
מקווה לעדכן בקרוב על עוד טריילרים שיגיעו.
בוב.

נ.ב. אני כרגע משאיר קישורים בלבד, כי נראה לי שלהטמיע קטעי וידאו יהיה עמוס מדי ויזואלית.
______________________________________________________________
עריכה: החלטתי להטמיע בכל-זאת, זה מיו-טיוב כי ההטמעה ממקורות אחרים לא ממש מסתדרת לי.

אם אתם חושבים אחרת, כתבו לי בתגובות 🙂

ארבע שנים


לפני ארבע שנים חוויתי משבר.
המשבר הגיע אחרי פיטורים/התפטרות מעבודה לאחר כשנה וחצי. אבל המשבר לא היה קשור ישירות לעבודה או לפיטורים, הם היו רק הזרז.
ישבתי בבית, מחפש עבודה חדשה והסתכלתי אחורה על השנים שחלפו. השנים האלו היו ארבע שנים של אזרחות שבהן גרתי בדירה קטנה בקיבוץ, עברתי בין שתיים או שלוש עבודות וכמה מערכות יחסים לא מוצלחות במיוחד, אבל הכי חשוב, לא הרגשתי שהתקדמתי לשום מקום בחיים שלי.
באותו יום נפלה החלטה, אז עוד לא ידעתי מה היא מייצגת, אבל ידעתי שלהשארות בתוך הנוחות של הקיבוץ יש מחיר מבחינתי והוא היה גדול מדי בשביל לסבול.
אחרי ההחלטה הזו, באה ההחלטה ללמוד אילוף וטיפול התנהגותי (שכנראה לא הייתה משתלמת פיננסית, אבל נתנה לי המון), אז באה ההחלטה לעבור לתל-אביב (שמהר אחריה הגיעה ההבנה שתל אביב זה יקר מדי, והתשובה הנכונה צריכה להיות בערים השכנות).
ארבע השנים שעברו מאז היו מלאות בטעויות, עבודות נוראיות אך רווחיות, עבודות טובות אך לא רווחיות, עבודות שלא היו רווחיות או טובות, מאבקים כלכליים, אהבות ואכזבות. אבל בסופו של יום, יכולתי להגיד שאני נע קדימה.

והיום, בתום ארבעת השנים האלו, אני יכול להגיד בגאווה שאני מרוצה מהמקום אליו הגעתי 🙂

 

job