מחילה – סיפור קצר

את הסיפור הזה כתבתי לתחרות של כנס עולמות. אמנם הוא לא זכה, אבל אני חושב שהוא ראוי להתפרסם פה.
ושוב תודה לכל מי שעזר.

מחילה.

מרי צעדה בשביל למבנה הגדול, בקבוק מים גדול בולט מתיקה ולחייה הלבנות חצויות בשני פסים של דמעות. עלי העצים והדשא שבגן מסביב התחילו להצהיב אבל מבטה היה קבוע קדימה ומעלה בצריחים המשולשים שנראו לה כציפורניים המנסות לשווא לחרוט פסים בשמיים האפורים.
השמש הייתה נמוכה בשמי הבוקר והאוויר עדיין היה קר. מרי נשמה עמוקות מנסה להרגיע את עצמה ולסדר את מחשבותיה שהתרוצצו ללא שאת במוחה.
פעמוני המגדל צלצלו בפעם השביעית כשעברה בדלתות העץ הכבדות. כשקולם דעך, כל שנשמע היו צעדיה, מהדהדים מהקירות בעוד חלפה בין שורות הספסלים.
בתוך הבניין העתיק היה אפילו קר יותר מבחוץ. מרי חבקה את עצמה וסקרה בעיניה את ציורי הקדושים שעיטרו את הקירות, לוחשת לעצמה את שמם של אלו שהכירה ותפילה קצרה לעזרה.
כתמי האור החלש מהחלונות הצבעוניים יצרו דפוסים מוזרים על הרצפה ועל הגלימות שחלפו על פניה, ממהרות לבצע את מטלותיהן.
היא עצרה מול הצלוב, מבטו האומלל מופנה לכל מקום ולאף נקודה מסויימת, כרעה ברך, הצטלבה, מלמלה תפילה קצרה, ואז נכנסה לאחד התאים וסגרה את הווילון.
אור חלש בקע מהחריצים באשנב הקטן, מאיר בפסים את גופה ופניה.
“סלח לי אבי, כי חטאתי, עברו שבועיים מאז הווידוי האחרון שלי" אמרה מושכת באפה.
“מה מביא אותך לפה, ילדתי?” שאל הקול מהצד השני.
"אני הרגתי" היא הייתה צריכה לבלוע לפני שתוכל להמשיך, "הרגתי את עצמי”.
“אין לי זמן למשחקים," קול זועם ענה ובטריקה האור הקלוש נעלם מפניה.
“לא! חכה!” צעקה בלי לחשוב, ליבה מאיים לבקוע מחזה.
"זאת לא בדיחה ולא נשאר לי הרבה זמן." הוסיפה בשקט.
החלון הקטן נפתח, ואיתו האור חזר לתא.
“אני צריכה מחילה," אמרה בקול צרוד מיובש.
הוא נאנח “ספרי לי ילדה.”
"עד לפני מספר חודשים היו לי חיים רגילים. ואז ביום אחד כל העולם שלי התהפך. זה התחיל לפני כמה שבועות, בחג פסחא. הבאתי את ג'ון, החבר שלי, לפגוש את המשפחה בפעם הראשונה.”

הם עצרו מול הבית המקושט. מרי ליטפה את העץ בקצה השביל אצבעותיה מרפרפות מעל ובתוך החריצים העבים בקליפתו.
“אבא שלי שתל את העץ הזה כשהם בנו את הבית” אמרה. היא הביטה, עיניה בורקות, בעלווה הירוקה, "הייתי מטפסת עליו ומתנדנדת או אפילו סתם יושבת בצילו.” היא הקיפה את הגזע הגדול, לא מנתקת מגע לרגע. היא נשמעה לג'ון כמו ילדה קטנה. הוא נשאר שקט ונהנה מהחדווה שבה סיפרה לו על עברה.
“אני חושבת שביליתי יותר זמן פה בחוץ איתו מאשר בתוך הבית” הוסיפה צוחקת.
"אבל הוא יצטרך לחכות למחר" אמרה תופחת על הקליפה הקשה. "אנחנו ממילא מאחרים.”
היא תפסה את ידו והם צעדו ביחד אל הבית.
כבר במרפסת היא הריחה את הבישולים האהובים של אמא שלה ושאפה עמוקות.
“התגעגעתי” היא אמרה, כמעט לוחשת, כשנכנסו.
פנים הבית היה חמים, והסלון היה רועש מהמולת ילדים, משחקים וצוחקים. הם הפסיקו ממעשיהם ורצו לברך את דודה מרי, והיא חיבקה אותם אחד אחד, מחמיאה להם על כמה שגדלו ואז הציגה להם את בן-זוגה.
אביה קם לקראתם, נתמך במקלו והיא ניגשה אליו מהר וחיבקה אותו.
“זוכר שסיפרתי לך על ג'ון?”
“אני עוד לא סנילי,” ענה בקול צוחק וניגש ללחוץ את ידו של הצעיר.
“בוא” היא משכה את ידו למטבח.
הריחות של הבישולים מילאו את ראשה של מרי בעוד זיכרונות מילדותה.
“התגעגעתי” אמרה ומחצה את אימה שרכנה מעל השיש.
“אמא, תכירי את ג'ון" אימה חייכה, ניקתה את ידיה וניגשה לחבק את שני הצעירים.
“שמענו עליך כל-כך הרבה, מרי לא מפסיקה לדבר עליך."
“אמא!” קטעה אותה מרי ודחפה אותה קלות.
“מה? זה נכון.”

“אז הסיני עונה לו," אביה של מרי סיים. "חבל שזה לא היה חתול.”
כולם צחקו למספר שניות, חוץ ממרי.
היא לא הפסיקה.
שעון הקוקייה שעל הקיר קרא שש פעמים ומרי ענתה לכל ציוץ שלו באחד משלה תוך כדי הצחוק הבלתי-נשלט.
ג'ון אחז בידה מנסה להרגיע אותה, אביה ואמה קמו על רגליהם וכל השולחן רגש ופעם כשיושביו ניסו להבין מה קורה. אולם ברגע שהציוץ האחרון נשמע, נדמו כולם כשצעקה מקפיאת דם יצאה מגרונה וראשה צנח לשולחן.
היא פקחה את עיניה. הכל היה לבן מסביב. היא קמה והצליחה לראות צלליות של עצים בתוך הערפל הסמיך. ראשה געש מנסה להיזכר איך הגיעה לשם ולמצוא היגיון במצב החדש. היא צעדה לכיוונם וראתה שהם כולם מתים. כולם היו צבועים בגוונים שונים של חום ושחור, קליפותיהם בקועות ענפיהם ערומים מעלים. היא רעדה, אבל לא הייתה בטוחה האם זה מהמראות שראתה או מהקור העז.
היא נתקלה בעץ. זה היה העץ שלה, מהבית של הוריה. היא זיהתה אותו למרות שהיה יבש, חסר עלים ומחורץ כולו. אבל לא היה שביל, ולא היה בית.
היא רצה, הכי מהר שגופה נשא אותה, בלי לדעת לאן, ביטנה מתהפכת מהפחד וראשה זועק בניסיון למצוא שביב של היגיון במצב המוזר.
רגלה נתפסה בשורש בולט והיא נפלה. שריטות הופיעו בכל חלקי גופה מהמפגש האלים עם הקרקע הקשה.
"מישהו שומע אותי?" היא צעקה אל תוך הלבן שעדיין כיסה הכל. מזועזעת ועייפה מדי בשביל לקום. שום קול לא חזר, אפילו לא ההד של קולה. לפתע שמה לב ששום צליל לא נשמע, לא ציוץ ציפורים, לא זמזום חרקים ולא צעדים של חיות היער. הכל מסביב היה מת.
היא צעקה, ואת קולה עטף כל היאוש, חוסר האונים והצער שהתאספו בה.
"את בסדר ילדתי. אמא שומרת עלייך," היא שמעה מירכתי מוחה והרגישה ידיים עוטפות אותה. היא פקחה את העיניים וראתה את אמה, יושבת לצד מיטת בית החולים בה שכבה. הייתה בחדר עוד מיטה אבל היא הייתה ריקה. על הקיר היה שעון והוא החווה לשעה חמש.
לחייה היו רטובות מדמעות, "מה קורה פה?” היא שאלה כשנגבה אותן ליבה עדיין פעם בחוזקה. “אמא, מה קרה לי?"
“הרופאים אומרים שהיה לך התקף אפילפטי,” אמה השיבה כשהגישה לה ממחטה.
“אבל אל תדאגי בקשר לזה עכשיו, את צריכה לנוח.” היא הוסיפה, קולה רועד.
אחות נכנסה לחדר בהליכה מהירה ואז האטה, נשמה עמוקות, גייסה חיוך, ושאלה "הכל בסדר?"
"כן" ענתה מרי, מעבירה כמה שיערות סוררות אל מאחורי אוזניה. "אני מתנצלת, כנראה שהיה לי סיוט."
"זה בסדר" אמרה האחות בחיוך "העיקר שתרגישי יותר טוב. אני אחזור בקרוב לכמה בדיקות," ויצאה.
“על מה חלמת?” שאלה אמה.
“אני לא זוכרת בדיוק, אני רק זוכרת שהיה ממש קר,” היא ניגבה שוב את הדמעות שעוד זלגו והסתכלה על הממחטה.
“למה אני עדיין בוכה?”

היא בהתה בשעון שעל הקיר, המחוג הקטן הצביע על השעה ארבע. רוב היום היא ניסתה להעסיק את עצמה, אבל לא חסרו לה רגעים מתים והם היו ארוכים כמו הנצח.
"חווית מה שנקרא התקף אפילפטי,” הרופא עמד לצד המיטה ועיניו טיילו על הדפים שלפניו. "הצעקה ששמעתם מאוד נפוצה בהתקפים שכאלו.”
"מה עם הדמעות?” שאלה אמה של מרי. “למה הבת שלי לא יכולה להפסיק לבכות?”
הרופא הזקן היסס לרגע קצר. "בהתקף אפילפטי מה שקורה… במילים פשוטות ניתן לקרוא לזה קצר במוח. אנחנו צריכים לערוך עוד בדיקות שגרתיות כדי לדעת בדיוק מה קרה ואיך להמשיך בטיפול. לגבי הדמעות" הוסיף "אנחנו בודקים גם את הנושא הזה. בינתיים רשמתי לך תרופה שאמורה למנוע או לפחות לצמצם סיכויים של הישנות ההתקפים.”
“מתי אני אוכל ללכת הביתה?” מרי התפרצה לדבריו. “המקום הזה לא עושה לי טוב.” קולה היה שטוח ודיבורה חד.
"אחרי שיסתיימו הבדיקות, בהנחה שלא יעלה שום ממצא בעייתי מדי,” הוא אמר בקול שקט ורגוע ככל שיכל לגייס. “אני מעריך שעוד שלושה עד ארבעה ימים תוכלי לשוב הביתה.”
“אני יכול לעזור בעוד משהו?” שאל לאחר עיון חוזר בערמת הדפים, וכשלא ניתנה תשובה הסתובב ויצא בלי להוסיף מילה.

“ילדתי?” היא שמעה קול קורא מתוך הערפל הצפוף.
“הכל בסדר שם?” היא פקחה את עיניה.
“כן, אני מצטערת” ענתה מנסה להשיב לעצמה את המיקוד.
“לא ישנתי הרבה בזמן האחרון.”

היא ישבה בכורסה גדולה למידותיה. הימים האחרונים היו רצופים בדיקות אין-סופיות ומלאי ראשי תיבות שרק את חלקם היא הבינה. היא הרגישה שאיבדה במקום המקולל הזה כל יכולת להרגיש טוב עם עצמה וכל שחשבה עליו היה הרגע שבו ישחררו אותה מפה. הכל נראה לה מאוס, אפילו הזמן היקר עם המשפחה ועם ג'ון לא נתן לה הרבה נחמה.
“אנחנו ננסה היפנוזה היום.” היא פתאום שמה לב שהזקן שמולה מדבר.
"לנסות לראות אם נוכל לגלות יותר על מה שקורה איתך.”
זאת הייתה הפגישה השנייה שלה עם הפסיכולוג ולא נראה לה כאילו הם התקדמו אפילו חצי צעד.
הוא הוציא שעון כיס מהמגירה והחזיק אותו מהשרשרת מולה.
“שעון? באמת?” היא שאלה וחטפה אותו מידו.
“חשבתי שמשתמשים בזה רק בסרטים” היא פתחה את השעון, המחוגים שלו עמדו על השעה שלוש.
“זה אולי נראה לך מוזר אבל זאת אחת השיטות הנפוצות” אמר, לוקח חזרה את השעון.
הוא התחיל לנענע אותו קדימה ואחורה מול עיניה.
“אני רוצה שתתמקדי בתנועה של השעון” אמר בקול אפילו רגוע יותר מלפני. “שום דבר אחר לא משנה, רק הנדנוד של השעון” היא בהתה בו מספר שניות.
“אני אספור מעשר אחורה עד אפס,” היא שמעה את קולו של הפסיכולוג.
“וכשאגיע לשם את תהי במקום מוגן, מקום שאת מרגישה בו טוב ובטוח.”
“עשר… תשע… תזכרי, שום דבר לא יכול לפגוע בך. שמונה… שבע… וכשאמחא כף, את תחזרי לפה.”
כל ההוויה שלה התרכזה במטוטלת המתנדנדת והקול המרגיע.
"שש… חמש… תני לדמיון שלך להוביל אותך.” הכל סביבה נהיה מטושטש.
“ארבע… שלוש… אין מקום שאת לא יכולה להגיע אליו.” הקול שלו נשמע רחוק.
"שתיים… אחת… אין משהו שאת לא יכולה לעשות.” העיניים שלה נעצמו.
“אפס” דממה כיסתה את הכל.
היא לא הייתה בטוחה כמה זמן עבר לפני שהוא שב לדבר.
“איפה את נמצאת?” הקול שלו נשמע כמו הד מרוחק.
“אני במיטה עם ג'ון, בדירה שלנו. הוא מחבק אותי.” היא נשמעה מנומנמת.
“ואת מרגישה טוב ובטוח פה?” שאל.
“אני יודעת שאני בטוחה,” אמרה לאט, מכווצת את גביני גבותיה.
“ואני יודעת שהוא גורם לי להרגיש טוב, אבל הוא לא. למרות הכל, אני לא מאושרת.”
“אולי יש מקום אחר?” הקול שאל.
הוא לא התכוון ללכת לכיוון הזה, אבל זה נראה פתאום חשוב.
חלפו מספר שניות עד שענתה.
“כן, אני בבית של ההורים שלי. אמא במטבח מבשלת, אבא רואה טלוויזיה ומשחק עם האחיינים שלי.”
“ואיך את מרגישה?” שאל.
“כמו קודם,” היא הטתה את ראשה. “אני יודעת מה אני אמורה להרגיש, אבל זה לא שם. לא סיפרתי להם, לאף אחד. רגע!” היא היססה לשנייה.
"לא, לא שוב!” היא התחילה לנשום מהר.
“מה קרה?”
“הערפל חזר” אמרה, קולה גבוה, כמעט יללה.
“הערפל?” שאל, רגוע כתמיד.
“כן, אני שוב ביער, וקר, והכל מת סביבי. הצילו, תוציא אותי מכאן!” צעקה ביאוש
"את לא ביער,” השיב, "את במקום בטוח, עם המשפחה שלך.”
“אין פה אף אחד,” היא משכה את רגליה אל חזה וחבקה אותן. "רק הקור והמוות.”
היא שמעה מחיאת כף ופתחה את עיניה.
"זה עבד?” שאלה פורסת את עצמה חזרה ומתיישבת מחדש בכורסה.
“את לא זוכרת?” שאל, גבותיו מורמות.
כשסיים לספר לה השעה הייתה כבר שתיים והפגישה הגיעה לסיומה. הם קמו והוא ליווה אותה אל הדלת.

בין הבדיקות וזמני המנוחה, קרובים וחברים הגיעו לבקר ולנסות לעודד את מרי והמשפחה. מרי הרגישה כאילו הזמן לא זז. בהתחלה היא ניסתה לישון הרבה אבל הסיוטים הגיעו בכל פעם שנרדמה. אז היא העבירה את זמנה במלמול תפילות ובתקווה שבקרוב יגיע היום שבו תוכל לחזור ולחייך.

“התוצאות של הבדיקות הגיעו והגענו לכמה מסקנות.”
הם ישבו כולם: ההורים, מרי וג'ון במשרד של הרופא הראשי.
“שום דבר לא סופי, אבל אנחנו דיי בטוחים בכמה דברים,” המשיך.
“כנראה שבעקבות ההתקף, הרצפטורים במוח שלך שאחראים על הורמונים כמו אנדורפינים ודומיהם הפסיקו לעבוד.” הוא עצר לרגע, נזכר שהוא צריך להימנע ממונחים גבוהים מדי.
“יש לך תאים במוח שאחראים על קבלה של הורמונים מסוימים. אנחנו משערים שבעקבות ההתקף, חלק מאותם תאים, ספציפית אלה שאחראים על תחושות של אושר ותחושות דומות, הפסיקו לקבל אותם.”
מרי הסתכלה עליו בפנים אטומות. היא הרגישה את ג'ון מחבק אותה חזק יותר מצדה האחד ואת אמה לוחצת את ידה מהשני, ונזכרה בכאב כמה המחוות הקטנות האלו היו חשובות לה וכמה שהן יכלו להרים אותה, לא משנה מה קרה.
"את הסיבה לדמעות עדיין לא מצאנו, אך כל עוד תדאגי לשתות כראוי אין נזק בהן של ממש. המדע עוד לא פענח לגמרי את המוח האנושי כך שאנחנו לא יכולים לדעת בדיוק מה יקרה בהמשך. יש סיכוי מסוים שהמוח ישקם את עצמו בלי התערבות שלנו, לא חסרים מקרים שכאלו. אבל בכל מקרה, שלחנו את התוצאות של הבדיקות ואת כל המידע שאספנו למומחים שונים ברחבי העולם ואנחנו נעדכן אתכם בכל התפתחות ונשאר בקשר טלפוני צמוד,” הוא נשף בכבדות.
“אבל נכון לעכשיו אני חושב שזמן בבית עם חברים ומשפחה יטיב איתך יותר. נכון לרגע זה אין הרבה שנוכל לעשות. אנחנו רק מבקשים שתמשיכי לקחת את הכדורים, כדי למנוע ממצבך להתדרדר.”
הוא נראה מובס, כך גם שלושת האחרים. רק מרי ישבה, פניה קפואות והדמעות כרגיל זולגות ללא הפסק.

“אתה מבין?” היא שאלה "אני חיה ונושמת אבל בלי האושר מה כל זה באמת שווה?”
"אני מבין" ענה הכומר "אבל הרופאים אמרו שיכול להיות שימצא פתרון. בנתיים אני יכול להתפלל לשלומך.”
"אז אתה לא מבין,” אמרה, נותנת לקולה לעלות. “הרגשת פעם עצוב, מדוכא? הרגשת ששום דבר לא יכול לנחם אותך?” היא חיכתה לשבריר שנייה, לא נותנת לו הזדמנות אמיתית לענות. "וכמה זמן זה נמשך? כמה זמן עד שמצאת נחמה או משהו שגורם לך להרגיש קצת טוב שוב?” היא המשיכה לנשום בכבדות. “דמיין שההרגשה הזאת נמשכת שבוע שלם, ואז שבועיים. ואתה יודע שלא משנה מה תעשה, שום דבר לא יוכל לעזור.” היא השתעלה, במהירות, הוסיפה "אני אחזור בעוד רגע,” ויצאה.

נשענת על הכיור, היא הסתכלה בהשתקפות שלה, כמעט ולא מאמינה שככה היא באמת נראית. הימים האחרונים, במיוחד מאז שהחליטה מה תעשה, לקחו ממנה כל-כך הרבה.
היא ניגבה את פיה משאריות הקיא ושלפה מהתיק קופסת כדורים בעלת תווית 'ויטמין איי' ואת בקבוק המים.
היא שפכה את תכולת הקופסה לידה – בערך רבע נשאר – ובלעה את כולם.
היא חיכתה כמה שניות שהיציבות תשוב אליה “רק עוד קצת” מלמלה לעצמה בעיניים סגורות ונשארה שם עוד כמה שניות אוספת כוחות להמשך.

כשחזרה, נקשה על התא.
“אבי? אין לי בעיה שתראה אותי. צא בבקשה מהתא.”
הוא הסיט את הווילון. היא נראתה צעירה, בשנות העשרים המוקדמות, קטנה יחסית, עיניה היו שקועות ומתחתיהן היו שקים כהים ושני פסים רטובים חצו את לחייה. שערה החום היה אסוף בצורה מרושלת כך שקווצות שיער סוררות פנו לכיוונים שונים. יותר מהכל היא נראתה עייפה ומיואשת. זה לא היה משהו מסויים במראה אלא תחושה כללית.
“אכפת לך אם נצא החוצה?” שאלה. "אני צריכה לצאת מפה.”
“בוודאי,” ענה לה ונתן לה להוביל אותו אל מחוץ לבניין הישן.
“כולם קיוו שהחזרה שלי הביתה תשפר את המצב,” היא המשיכה לאחר שהתיישבו על ספסל שפונה לכנסייה הגדולה, השיחים שלידם נראו יבשים ומוזנחים.
“אפילו אני העזתי לקוות.”

“הנה.” אימה הניחה צלחת עמוסה ומהבילה על השולחן מולה ואז המשיכה חצי מרקדת, להגיש לשאר הישובים.
כמו כל יום אימה הכינה לה ממאכליה האהובים ביותר. וכמו כל יום היא הודתה לה ואכלה מלוא הצלחת.
אבל למעשה, לא שינה לה מה היא הכניסה לפיה. המאכלים שפעם עוררו בה אושר היום הועילו למניעת רעב בלבד.
בעצם כל הדברים, גדולים כקטנים שעודדו אותה בימים עברו לא השפיעו יותר.
“אתה רואה?” היא לחשה לאביה של מרי. “אמרתי לך שהחזרה לבית תעזור.”
ציפורניה של מרי כמעט חפרו בשולחן ובטנה בערה.
“את לא מבינה שזה לא באמת עוזר?!” התפרצה מרי.
"את לא מבינה? שאת מזכירה לי שוב ושוב את כל הדברים שאהבתי?! כל הדברים שפעם שימחו אותי, ושוב ושוב את מזכירה לי שהם כבר לא עובדים!”
המילים חתכו באמה כמו סכינים, ומרי שנאה את זה, ושנאה את עצמה שהיא גורמת לה צער.
היא רצה אל מחוץ לבית, במורד השביל אל העץ שלה, שעליו הצהובים כיסו שטח ניכר מהחצר. היא ישבה לצידו מכורבלת ובכתה, לא רק בדמעות, היא בכתה כמו ילדה קטנה. בקול ועם כל שריר ונים בגופה.
הבכי עזר. היא לא הרגישה יותר טוב, רק פחות רע ויותר רגועה.
היא חשבה לעצמה שיהיה יותר טוב אם היא תישאר שם, ותתן לעלים לכסות אותה עד שלא ישאר ממנה דבר.

היא כשלה בלי מילה אל מאחורי אחד השיחים ושפכה את תוכן קיבתה על עשבים המתים.
אז שבה וניגבה את פיה. “מצטערת על זה,” אמרה, נתמכת בספסל העץ ומושיבה את עצמה בחזרה.
"את בטוחה שאת בסדר?” שאל הכומר.
“אני רוצה להמשיך,” אמרה מתעלמת משאלתו.
“אחרי מספר ימים עברתי עם ג'ון חזרה לדירה שלנו. ידעתי שג'ון ידע יותר טוב איך להתמודד איתי, וכמו שניחשתי הוא גם לא אמר יותר מדי כשהתחלתי לעשן.”

האור מהמסך ריצד על פניהם. מרי ישבה שעונה על חזהו של ג'ון. הם צחקו מהבדיחות, גם מהטיפשיות שביניהן. היא הושיטה יד לקערת הפופקורן שנחה על בטנה וציפורניה פגעו בתחתית הפלסטיק. היא קיפצה על רגליה.
“היי, לאן את הולכת?” שאל.
“להכין עוד פופקורן,” היא רכנה, נשקה לשפתיו עם זוג השפתיים המחייכות שלה, ופיזזה לכיון המטבח.
היא זמזמה לעצמה מנגינה קלילה בזמן שהשליכה את השקית למכשיר המיקרוגל וחיכתה. המכשיר צפצף, והיא פתחה את הדלת. האור מבפנים שטף את כל המטבח הקטן בלבן מסנוור. האור הלבן התגבש לכדי ערפל סמיך, כמעט מוצק, והיא הייתה שוב ביער.
היא כבר לא צעקה ולא ניסתה לברוח. רק התכרבלה אל תוך עצמה ובכתה.
כשפקחה את עיניה בדממה ראתה מולה את הצללים שהטיל אור הירח על קירות החדר. מרי שכבה ערה ובהתה בשעון שלצד המיטה שהצביע על השעה אחת. היא הרימה את ראשה מהכרית ספוגת הדמעות והתרוממה, נותנת לידו של ג'ון לצנוח ממנה למיטה. היא הביטה בו למספר שניות ואז הסיטה את מבטה. היו לה המון זיכרונות יפים ממנו. אבל זה כל מה שנשאר, רק הזיכרונות, צל של מה שהרגישה פעם. היא נגשה לחלון ושאפה מאויר הלילה הקר. היא ראתה את העץ שבחצר, ערום מעליו והמראה צמרר אותה.
"הכל חולף," היא מלמלה. והרגישה ידיים חובקות אותה מאחורה.
“הסיוטים שוב?” שאל ג'ון.
היא התנתקה מאחיזתו ופנתה לארון. ללא מילה, הוציאה מזוודה קטנה והחלה למלא אותה בבגדים.
“מה את עושה?” הוא שאל, קולו רועד לשנייה.
“כמו מה זה נראה?” היא השיבה, כמעט צועקת. “אני עוזבת. הייתי צריכה לעשות את זה כבר מזמן.”
“אבל למה? אנחנו יכולים לעבור את זה ביחד!”
“ביחד? שמעת מה הרופא אמר. אין להם פתרונות. אנחנו לא נעבור את זה. זה מה שנשאר!” היא צעקה, משליכה את הבגדים פנימה בלי משים.
“אז אנחנו נסתדר. אני אוהב אותך ותמיד אוהב, ושום דבר לא ישנה את זה.”
“מה שווה כל האהבה שלך אם אתה לא יכול לגרום לי להיות מאושרת?” קולה היה ארסי ועיניה רשפו מזעם. היא סגרה את המזוודה ויצאה מהדירה טורקת את הדלת מאחוריה.
היא עמדה לצד הכביש ופיללה שג'ון לא יחליט לצאת אחריה לפני שמונית פנויה תעבור, ואז נשפה בהקלה כשאחת בלמה לצידה. כשסגרה את דלת המונית היא חבקה את רגליה וציינה את היעד.
“אכפת לך אם אני אעשן?” שאלה בשקט ובלי להתייחס לתשובתו היא פתחה את חלון המונית ושאפה עמוקות.

"אני מבין אותך, אבל את באמת מצפה מהכנסייה לתת לך אישור לקחת את חייך?”
“אני לא מבקשת אישור, מאוחר מדי לזה," אמרה "אני מבקשת מחילה."
“אבל את פה, חיה ונושמת, איך–"
“לא להרבה זמן," היא קטעה אותו "זה כבר כמה ימים שאני לוקחת ויטמינים בכמות שאמורה להרוג אותי. ואני מרגישה שלא נשאר לי הרבה זמן.”
הכומר קם והתחיל לצעוד לעבר הכנסייה.
“חכה!” צעקה ותפסה בבד גלימותיו.
כל גופה היה רפה, אך ידה אחזה בבד כמו בחבל הצלה.
“אני עומדת למות ואני חייבת לקבל מחילה לפני-כן" ייבבה.
“את לא תמותי, אני הולך להזעיק עזרה," ענה.
“מאוחר מד..” היא נפלה אל הקרקע. עדיין לא מרפה מגלימתו “מאוחר מדי בשביל זה. אני לא אשרוד עד שיגיעו.”
היא הסתכלה עליו מגובה כפות רגליו, מבט נואש בעיניה. שניהם קפאו כך למשך שניות שנראו כמו נצח. היא עצמה את עיניה בכאב מתכרבלת לתנוחת עובר, ואוחזת בצידי ראשה.
הפעמונים צלצלו מלמעלה שניים-עשר פעמים ומרי ידעה שהם מצלצלים בשבילה.
היא הרגישה אצבע מנגבת את הרטיבות שעל לחייה ואז מורחת את הנוזל על מצחה.
"אִין נוֹמִינֵה פַּטְרְי, אֵת פִילִי, אֵת סְפִּירִיטוּס סַנְקְטִי.” קולו של הכומר רעם בראשה.
"שאלוהים ירחם עלייך, ויעניק לך מחילה על כל חטאייך.
והיה כל-אשר תסלחו לחטא אתם, ונסלח להם בגן העדן.
הענק לילדתך כניסה לתוך מלכותך.
בשם האב, הבן ורוח הקודש. אמן.”
ואז הכל נהיה לבן.

העץ שמול הבית התחיל ללבלב שוב, כמו הדשא והשיחים שמסביב לבית. אמה של מרי ניגשה לתיבת הדואר ופתחה אותה. היא לא האמינה כשקראה את שם השולח.

'אמא, אבא, ג'ון וכל מי שיקר לליבי.
אני רוצה לבקש סליחה מכולכם. גם על מה שעברתם איתי וגם על הדרך שבה עזבתי אתכם. אני יודעת שקשה לכם אבל אל לכם לדאוג.
אני במקום טוב יותר עכשיו, ובלי מגבלות הגוף אני מקווה שאני שוב מאושרת.
אני מקווה שכולכם בריאים ושלמים.
אוהב אתכם תמיד.
מרי.'